שמי איליה מרין בן 29 מירושלים , סטודנט לתואר שני למדעי המחשב באוניברסיטה העברית, ומהנדס באינטל, ואני חי עם שיתוק מוחין מלידה.
אני לקחתי חלק בפעילות של עמותת אתגרים כילד משנת 1995, ורוכב אופני טנדם בצורה קבועה משנת 2002.
התחלתי לרוץ לפני 4 שנים כדי לשפר את ההליכה שלי, כחלק מהאימונים לקראת המסע אל הקילימנג'רו. הריצה וההליכה תמיד היוו אתגר בשבילי, והיה נדמה לי כענף ספורט שהוא לא בשבילי.
אני זוכר שבמרתון ירושלים הראשון שהשתתפתי בו לפני קצת יותר מ-3 שנים "רצתי" (כלומר הלכתי) חמישה ק"מ. המסלול עבר ליד בית הספר התיכון בו למדתי והיה לי פטור משיעורי ספורט, וזו הייתה סגירת מעגל. את המסלול הלכתי יד ביד עם מתנדב מהעמותה שאמר לי שאפשר לרוץ חלק מהזמן, במישור או בירידה, ולא חייבים לרוץ את הכל, גם ללכת זה בסדר.
עם הזמן והאימונים במסגרת הקבוצה של אתגרים, הרגשתי שההצלחות מגיעות. קבוצת הריצה הפכה עבורי ממקום שבו אני מתאמץ מאוד בכדי להוכיח שאני יכול, למקום שבו אני יכול להשיג את הצלחות ולהנות.
שעת האימונים של הקבוצה הפכה עבורי שעת ה"חופש" השבועית, השעה שבא אני מתאמן ביחד עם המתנדבים התומכים. זו הפכה להיות השעה שממלאת אותי אנרגיה להמשך.
לפי שנה וחצי במירוץ הלילה בירושלים החלטתי ביחד עם אחת המתנדבות, לקחת אתגר ולעלות מחמישה לעשרה קילומטרים. זה היה אתגר גדול מדי וקיצרנו את המסלול וסיימנו "רק" 8 ק"מ כשחלקם הגדול בהליכה.
המשכתי גם במירוצים האחרים: עשיתי 5 ק"מ אבל הרצון לעלות ל-10 לא דעך. כך עשיתי את מירוץ
"חבר" לפני שנה כשסיימתי בו 5 ק"מ רובם בריצה.
במרתון תל אביב השנה הייתה קפיצת המדרגה שבה סיימתי לראשונה 10 ק"מ. ללא קיצורים וללא חיתוכים, 10 ק"מ שלמים!
מרגע זה המדריכה אמרה, שמכאן רק ממשיכים קדימה וכל המירוצים הבאים יהיו 10 ק"מ. ואכן מרגע זה המשכתי ועשיתי את מירוץ הלילה בירושלים שבו גם סיימתי 10 ק"מ חלקם בהליכה וחלקם בריצה. בשיא אישי של 1:32.
בכל המסלולים שעשיתי הריצה הייתה ברחובות ובשבילים מסודרים. במירוץ חבר האחרון גם נרשמתי ל-10 ק"מ, אך הפעם חיכה לי מסלול שטח. מסלול זה היה אתגר לשיווי המשקל שלי, ואכן כשעברנו לשטח המתנדב שרץ איתי נתן לי יד, ועלינו וירדנו את כל העליות יד-ביד. בערך אחרי 6 ק"מ החום התחיל להשפיע ונהיה לי קשה, ורק אז עברנו להליכה. באותה נקודה אני הרגשתי משבר קל, שאני סיימתי את מירוץ הלילה בירושלים ופה אני עובר להליכה. אך המתנדב עודד אותי ואמר לי שזה מסלול אחר, שכל הכבוד לי שלא עצרתי והמשכתי ללכת, וזה עזר. החלטתי שאני ממשיך ללכת ושומר כוחות לעבור את קו הסיום בריצה.
וכך היה, הלכנו בערך שלושה קילומטרים עד שיצאנו מתוואי השטח וחזרנו אל מסלול האספלט, באספלט התחלנו בריצה קלה כדי לשמור כוחות ולסיים את המסלול בריצה. כשניסיתי להגביר לפני קו הסיום, הוא הזכיר לי שאסור להגביר אם אני לא רוצה להיגמר לפני קו הסיום. וכך כשהוא מכתיב לי את הקצב הנכון, המשכנו וחצינו את קו הסיום.
הרגשות היו מעורבות – שמחת הסיום ותשישות מהמסלול.
אני אחד שצריך מטרה להמשך והייתי רוצה שהיעד הבא שלי יהיה 10 ק"מ, כשכולם בריצה מהזינוק ועד קו הסיום, בלי עצירות ובלי הליכות. ויש עוד כמה מירוצים לפנינו ….
