שמי ניר, אני מטבעון, זכאי סל שיקום ומאד אוהב טבע.
התחלתי את צעדיי באתגרים לפני כמה שנים בקבוצת זכאי סל-שיקום שנפגשה בחיפה.
במפגש הראשון, זכור לי, התרשמתי מאוד מהציוד שהיה למדריכים: קסדות, רתמות, טבעות וחבלים. שאלתי את עצמי, וואוו, מדוע מגיע לי כל הטוב הזה? כל מפגש כלל מעין משחק קבוצתי, משימה אתגרית ועלייה על מתקני פארק החבלים.
אישית, לא סבלתי מפחד גובה וגם לא היה לי קשה לטפס כי עוד כשהייתי נער כבר גלשתי מצוקים אולם האתגר שבו חשתי היה חברתי – איך להשתלב בקבוצה.
במפגשים הראשונים בדרך כלל הרגשתי בשוליים ופחות שייך לקבוצה. תחושה זאת השתפרה במשך הזמן. למשל, באחד המשחקים האתגריים המשימה הייתה למזוג מים מבקבוק לתוך קומקום כדי שנוכל להכין קפה. אולם, הבקבוק והקומקום נמצאו באמצע מעגל בקוטר 4 מטר שבתוכו אסור היה לדרוך.
היינו חייבים לשתף פעולה אחד עם השני, לפתור את המשימה מבחינה הנדסית, זאת אומרת להשתמש בחבלים לבנייה של מערכת מזיגה. להפתעתי הרגשתי שאני נוטל חלק מרכזי בהצלחת המשימה וזה נתן לי תחושה של סיפוק.
בסיום פעילות הקבוצה, פתאום קיבלתי הצעה מאתגרת להתנדב בפעילות העמותה בשני בתי ספר של חינוך מיוחד. בכל מפגש, עזרתי בבניית ובהקמת המתקנים, הדרכתי וליוויתי חניכים על גבי המתקנים.
זכורים לי רגעים רבים של תסכול, לפיהם הרגשתי שאיני עושה מספיק ושאיני מצליח ליצור קשר עם הילדים ונציגי בית הספר שליוו אותם. אני זוכר ילד אחד שסירב לתת לי יד וזה מאוד פגע בי. למרות זאת התמדתי והגעתי לכל הפעילויות.
בתום שנה זו, קיבלתי הצעה מאתגרת נוספת והפעם להתנדב בקבוצת זכאי סל שיקום הדומה לקבוצה בה בגרתי. לפני התגבשות הקבוצה הוזמנתי על-ידי רכז האזור למפגש חשיפה ולהפתעתי הוא נתן לי להדריך את המפגש. היה ממש כיף והרגשתי שהמפגש היה מוצלח מאוד.
הקבוצה התגבשה ונפגשה בעכו. גם הפעם חשתי תחושות מעורבות: תסכול לצד הצלחות. נקודת אור אחת בה חשתי סיפוק הייתה "זרוקי" – זריקת חבל אל בין ענפי עץ האורן הגבוהים, פרוצדורה שאינה קלה. לתימהוני, כבר בזריקה הראשונה פגעתי בול. התחושה הייתה מופלאה וקסומה. מקבוצה זו גם הכרתי שני חניכים שהפכו לידידיי. יחד יצאנו באופן עצמאי לטיולים קצרים בחיק הטבע.
מבחינתי גולת הכותרת הייתה המפגשים המסיימים מחוץ למקום הקבוע, בהם שטנו במפרשיות, חתרנו בקיאקים, ביקרנו בקיר טיפוס וגלשנו ממצוק.
למה אני ממשיך להיות מתנדב בעמותה?
הפעילות היא בחוץ בחיק הטבע ואני אוהב להיות בשטח. הצד הטכני של הפעילות עם חבלים, קשרים מסובכים וגובה מאתגר אותי ומרתק אותי. האנשים בעמותה, ללא יוצא מן הכלל הם אנשים טובים ונעימים. והכי חשוב, אנשי העמותה תמיד מעודדים אותי ופותחים לי שער לעלות עוד שלב בדרך המאתגרת שלי.
כיום אני מתנדב בגן ילדים שפתי ביוקנעם. האתגר שלי הוא להגיע למצב שבו אני מרגיש שאני נוטל חלק משמעותי בפעילות. זאת, מאחר ולא תמיד אני חש משמעותי ואני סובל מתחושות של ערך עצמי נמוך. מעבר לכך, שאיפתי היא להכשיר את עצמי לרמה בה אוכל להשתלב כמדריך בעמותה.
תמונה מהזמן האחרון: אני בפעילות בגן הילדים. שני ילדים משני צידי, אוחזים בידיי ואנחנו הולכים לעבר המתקן. בסיום המפגש אמרה לי מדריכת האתגרים כמה זה הרשים אותה שהילדים נותנים בי אמון ושאני דמות משמעותית עבורם.
כאשר אני נזכר בילד ההוא שלא הסכים לתת לי יד, אני מודע להזדמנות שיש לי עכשיו לתת יותר מיד אחת וגם לקבל את האהבה של הילדים בחזרה.
