יואל שרון – בר אילן

ניסיתי כל ספורט אתגרי קיים. ומה גיליתי? שאין גבולות. שהגבול היחיד נמצא בראש.

זה היה כמו חלום. מצלמת קולנוע 16 מ"מ על הכתף ואני מצלם את הסרט הדוקומנטרי הראשון של חיי. השנה 1973 ואני סטודנט צעיר לצילום בלונדון, מתעד, איך לא, את קבצניה פושטי היד של שכונת אילינג. מחר יום כיפור. אני צם בפעם הראשונה בחיי ומתפלל באדיקות בבית הכנסת הגדול בשכונת ווסט-האמסטד. בשעות אחה"צ עובר רחש בקרב קהל המתפללים – מלחמה פרצה בישראל.

חזרתי הביתה. קיבלתי פיקוד על מחלקה של לוחמים בסיירת חרוב. ביומה האחרון של המלחמה, בקרב על העיר סואץ, נהרגו 16 מחיילי המחלקה שלי. אני נפצעתי בעמוד השדרה ושותקתי בפלג גופי התחתון. שני החיילים הנותרים לקו בהלם קרב. לפתע הבנתי שקיבלתי את חיי במתנה. שמכאן ואילך אסור לי לבזבז אותם, שאני חייב לחיות חיים מלאי משמעות. הבטחתי לעצמי שאני יוצא מהשיקום על הרגליים וחוזר ללונדון לממש את חלום חיי, להיות צלם קולנוע. מאחורי גבי צחקו ולעגו לי, "הוא לא שפוי, הוא לא מחובר למציאות. כשיתפקח ויבין שהוא משותק לכל החיים – הוא יתרסק". ואז, פונה אלי פרופ' רוזין, מנהל מחלקת השיקום ואומר לי בקול מהוסס, "יואל, לצערי לא תוכל ללכת יותר… ". עניתי לו מבלי להתמהמה, "אז אתחיל לעוף…" . הוא פתח לעברי זוג עיניים משתוממות. לחשתי לעברו "במקום שבו הרפואה מרימה ידיים, שם כנראה מתחילה רוח האדם…". רוזין חיבק אותי ממושכות ואמר, "אני יותר ממסכים אתך…".

כמו שקורה לפעמים בסיפורי האגדות, המחשבות יוצרות מציאות חדשה והנבואה מגשימה עצמה… נעמדתי על רגליי ויצאתי לחיים.

חזרה לחיים – יש לי מגבלה אבל אני לא מוגבל

כחצי שנה לאחר הפציעה  אני  פוסע צעדים ראשונים בחזרה לחיים… אמנם אני נושא עמי מגבלה חדשה, אבל אני בוחר לא להגביל את עצמי בכלל… החלטתי להמשיך לחיות כמו כולם ולא להסתגר במועדוני נכים ומרכזי שיקום. החלטתי לא לוותר על חלום הקולנוע. המשכתי את לימודי הקולנוע והפעם באונ' ת"א. במקביל בחנתי את גבולות היכולת החדשים שלי. ניסיתי כל ספורט אתגרי קיים. ומה גיליתי? שאין גבולות. שהגבול היחיד נמצא בראש.

גיליתי שהספורט האתגרי מחזק את הביטחון והדימוי העצמי של האדם. שנכים יכולים לעשות ספורט  אתגרי עם חברים ומשפחה בטבע, כמו כולם. הזדמנות להראות לחברה שגם אנחנו מסוגלים לעשות הכל, כמו כולם… גיליתי שהכל אפשרי.

עמותת אתגרים – בית חלומות

אם הייתם אומרים לי לאחר הפציעה, שלמרות המגבלה אוכל לגלוש סקי שלג, הייתי ממליץ לכם ללכת לבדיקה פסיכיאטרית. אבל זה קרה וזה היה אמיתי. בחורף 1994 ארגנו קבוצת משותקים על כיסאות גלגלים לקורס סקי שלג במדרונות השלג של עיירת הסקי "פוגן" באוסטריה. זו תחושה אדירה שלא דומה לשום דבר אחר שעשיתי קודם. אנחנו המשותקים, בדרך כלל אנשים כבדים, איטיים ופתאום הרגשתי שצומחות לי כנפיים. התחלתי לעוף על משטחי השלג, מרחף במהירות אדירה לועג לכוח המשיכה, רוקד כמו רקדן בלט. אין לי ספק שזו אחת המתנות היפות שקיבלתי בימי חיי.

את המנגינה הזאת אי אפשר היה להפסיק. חזרנו הביתה מלאי התלהבות. הצענו לארגון נכי צה"ל  להרים את הכפפה. היינו בטוחים שיפרשו בפנינו שטיח אדום, שיחבקו אותנו בחום. זה לא קרה. לפתע הבנו שמעתה אנחנו צריכים לקחת אחריות ישירה על החיים שלנו. לא עוד יכתיבו לנו איך "להישתקם", איך לחיות. במקביל לעשייה הקולנועית, בינואר 1995 גיבשתי קבוצה של חברים מחוייבים לדרך, וביחד הקמנו את עמותת אתגרים – ארגון ראשוני וחלוצי, שאין לו אח ורע בעולם כולו, אשר פיתח לראשונה בעולם את ענפי הספורט האתגרי ככלי חינוכי שיקומי להעצמה של אנשים עם מגבלות. המפגש עם איתני הטבע ואתגריו, מזמן למשתתף, חיבור אל היכולות, העוצמות, ואל חווית המסוגלות שלו. המטרתה העיקרית של העמותה היא לאפשר לאנשים עם מגבלות למצות ולהרחיב את יכולותיהם בכל תחומי החיים, ולשלבם בקהילה. בזכות עמותת אתגרים שב החיוך אל פניהם של אלה אשר לא שפר גורלם, ושבה התקווה לליבם להשתלב ולהיות חלק מהחברה.

אתגרים זה בית בו מממשים חלומות, בית בו אנחנו מאפשרים לאנשים עם מגבלות לחלום ולממש את החלומות שלהם. אתגרים חוללה שינוי חברתי בעמדות של החברה כלפי ציבור הנכים וכן של הנכים כלפי עצמם, פרצה דרך וגבולות והפכה את הבלתי אפשרי לאפשרי. מדובר במהפכה בתפיסה השיקומית של אנשים עם מגבלות והתורה האתגרית נלמדת כיום במדינות רבות מעבר לים. מאז הרוח רק נושבת ומתעצמת ואנו, כבר מעל עשרים שנה, אנשי אתגרים, אנשים עם יותר נפש מגוף, חושפים בפני החברה את החלק הבריא שלנו ולא את הצלקות. אך ובעיקר, אנחנו מעבירים לחברה את המסר החשוב –  "גם אתם יכולים, גם אתם מסוגלים". זה הנכס הגדול ביותר שאנחנו יכולים להעניק לחברה בשנת ה 70 לעצמאות המדינה.

יואל שרון, מייסד עמותת אתגרים